Are there invisible characters here? """ אז שמי איבה הרבן, איבה לויט הרבן. ומה אני…
- User
Are there invisible characters here?
""" אז שמי איבה הרבן, איבה לויט הרבן. ומה אני עושה? אני היום נהנית מהימים האחרונים שלי, מהזקנה שלי, ומצטערת שאני עוזבת את הפלנטה והישראל במצב כזה כמו שהוא כרגע. לזה לא פילרתי וזה לא חשבתי. שאני משאירה פה משפחה גדולה גדולה, יש לי 15 נינים, תשעה נכדים, שלושה ילדים, שגידרנו וחינכנו וחייכנו איתם, בתקווה שלהם לא יקרה מה שקרה לנו. וקרה משהו יותר גרוע, לאבד אמונה בארץ שאת עזבת. תרמנו, אנחנו, הדור שלי, תרם לא מעט לבנייה של מדינת ישראל. וזה שבאנו ארצה והיינו מסכנים, ניצולי השואה, שהלך קיצון לטבח, ולא התלונן ולא התכונן, אני הייתי חולה מזה. זו לא הייתה קבלה שהיה קל לחיות עם זה, אבל לא היה, אנחנו היינו, אם אני היום לוקחת את החיים שלי תחת מיקרוסקופ, ובכלל כל התקופה, ועושה אנליזה, היינו גיבורים, היינו, אהבנו את הארץ, רצינו לתת את הכול על מנת לילדים שלנו. לא יקרה מה שקרה לנו. יהיה לנה ארץ שלהם וזהו. אבל הגורל רוצה אחרת. נולדתי באוקטובר 1930, בצ'כיה, ברפובליקה הצ'כית, ולהורים מאוד מאוד עמידים. והילדות שלי, אני זוכרת שלו הייתי צייר, הייתי מציירת אותה בתכלת ורוד, זהב, כל הצבעים היפים של הקשת, ככה הייתה נראית הילדות שלי. עשינו, היה לי הכול. אם אני היום מסתכלת בחזרה, אז באמת, בית יפה, היה לנו עוזרת, והיה אוטו, והיה לי תוכי, וכל הצוצים שבעולם רציתי, קיבלתי. ועשינו המון המון המון טיולים. אבא שלי אהב לנהוג ולטייל, אז ככה אנחנו ביערות ובאגמים, ובצ'כיה, צ'כיה יפה, בחורף עשינו סקי בהרים, בקיץ אספנו פטריות ודותים והכול. החיים היו יפים, יפים, יפים מאוד, עד לשנת 38'. וכמובן, הייתה משפחה, לאימא שלי היו שני אחים שהיו נשואים לא עם יהודיות. אנחנו לא היינו דתיים, היינו יהודים. היה לנו גם חנוכה וגם חכה מולד, גם מתנות לכריסמס וגם מתנות לחנוכה, וגם לפסח וגם לפסקה, כך שהכול היה פמיים, וזה היה מאוד יפה. ולא היו אצלנו שום... היו לי חברות גם יהודיות וגם לא יהודיות. לא היה בכלל חשוב. היהדות לא הפריעה לנו. לא הייתה אנטישמיות בצ'כיה, אי אפשר להשוות אותה לפולין ולמקומות אחרים. צ'כיה לא הייתה אנטישמית תחת פרזידנט מסריק, שהוא דמות ידועה, מהירטנר יעדייך, שהוא עמד לצד היהודים, ומצד הנכון והאנושיות. לא, החיים היו מסודרים. ולהגיד שסבא שלי, אבא של אבא, היה לו בית חרושת לעיבוד דגים. אני תמיד הייתי אומרת שהיה לו בית חרושת לדגים, אבל עיבוד דגים. מטיאס וכל הדברים האלה, בית חרושת גדול כאן, את יכולה לראות אחר כך תמונה. והסבא השני היה בית חרושת לנעליים. ככה שההורים שלי לא היו ילדים של משפחות עניות, וגם המשפחה אחר כך ביחד הייתה מאוד כזאת בנבולונטית. הכול, הכול התקבל בצורה... לא היו דברים, זה אסור, וזה אנחנו לא עושים, ואנחנו יהודים, וזה לא ככה. כן, אנחנו יהודים, אבל פעם בשנה, ביום כיפור, הלכו ההורים לבית כנסת, וזה היה הכול. ככה לא שפשפו את הסוליות בדרך לבית כנסת, והחיים קיבלו כבוד. כל אחד האמין במה שהוא רוצה, אבל כל אחד היה מאוד, איך להגיד את זה, משתלב בחברה אנושית, בלי שום זה. וצ'כיה היה, אם אני רואה את זה היום, גן עדן. ובחיים לא חשבנו שיקרה מה שיקרה. בשנת 1938, כשהיטלר נכנס, אז גם זה התקבל במין צורה מאוד מאוד, הייתי אומרת, אופטימית, לא אופטימית, אבל כזאת, זה לא יכול לקרות, כן, שששרפו את הספרים בגרמניה, הלל הבדולח, אז שומענו את זה בחדשות, הצעקות של גבלס וזה. אז אבא אמר, זה לא יכול להיות עם של גט ושילר לא שורף ספרים, זה איזה ראודיס שעושים את זה, וגרמנים הסתדרו. וצ'כים גם כן חשבו, היה המג'ינול, אני לא יודעת מה זה היה, אז הייתי קטנה, וכל מה שאני יודעת זה אחר כך שחקרתי. גם צ'כיה חשבה שאיכשהו זה יצא, היה הסכם מלחמה, שזה יצא בלי מלחמה, עד שזה הכול נעשה אחרת. ובשנת 1939, בהתחלת 1939, הלכתי לקנות גלידה בקצה הרחוב שלנו, ופתאום אני רואה על הדלת שלט מגעיל, מכוער, עם תמונה של איש שחור וכלב שחור וכתוב ליהודים ולכלבים, כניסה אסורה. נו, זה קצת הצחיק אותי, אבל נכנסתי וקניתי את הגלידה ובאתי הביתה וסיפרתי. למען האמת, מאותו הרגע החיים השתנו, כי אחר כך הכול הלך מהר. פתאום היה אסור ללכת לבית ספר, לילדים יהודים, הייתי בכיתה ג', והטלאי הצהוב, ואני זוכרת שהיה סרט של גיאה ושבעת הגמדים. זה היה חדש, ואנחנו כמובן התכוונו ללכת, אז יום לפני זה יצאה פקודה שליהודים אסור ללכת לקולנוע. אז אבא שלי אמר, לא חשוב, תראי את זה שנה הבאה, של גיאה תיחקה לך. וקנה לי מסבון של גיאה ואת הגמדים, ששיחקתי עם זה באמבטיה. הכול התקבל בצורה סטואית כזאת, שלא יכול להיות. נו, אבל קרה מה שקרה, הדברים נעשו כל הזמן. היו יותר ויותר רעים בשביל היהודים. דברים התקדמו עד כדי כך שב-40... לקחו לנו את הכול, סוגסיבי, את האוטו, את הכלב, את הציפור שהיה לי, התוכי. אימא פתחה את החלון ונתנה לו לעוף, אמרה לפחות אחת שיעוף לחופש. מסכן תוכי, בטח קפה מקור. ואני בכיתי אז, עוד לא ידעתי. מה הכול יקחו לי? כמובן, את הבית, את הווילה היפה, הם צריכים לעזוב לדירה יותר קטנה, אבל איכשהו הכול התקבל בינתיים. לא חשוב, לקחו לנו, אבא אמר, אנחנו נעבוד, נחכב, נקנה לנו חדש ויהיה לנו זה. כמה זמן היטלר המפלצת הזאת יכולה לחיות וכך הלאה. וסבא שלי, אחת, נפטר, זה של בית חירוש התנעליים, אבל לפני זה, גם הסבתא ככה ששמה היה. אחר כך, ב-1941, היינו צריכים לעזוב את פרק, היה טרזין, גטו, וקיבלנו הזמנה. מכל הבית הזה 50 קילו את יכולה לקחת. כל היתר את משאירה בבית. אם אני חושבת היום על זה, ואני רואה את התמונה, כשאימא שמה לי על המיטה את הפצצויים שלי, את הבגדים שלי וזה, ואמרה, תבחרי לך מה שאת אוהבת, מה שאת רוצה, אחר כך נשקול את זה ונראה. ומה אני הייתי עושה היום עם הילדים שלי? לא הייתי צריכה, הייתי עומדת לפני דבר כזה. וכשיצאנו בבוקר מהבית, אז גם הייתי לבושה, שתי סוודרים, שתי גופיות, שתי ג... כשאהיה יותר. אז לזה אני זוכרת, ולזה אני חוזרת. אז אני ממש לא תופסת. והגענו לטרזין, ואטרזין זה היה גטו, אי אפשר להשוות אותו עם הגטו עם פולניה, כי זו הייתה יהדות אירופה, והיו שם אנשים מדהימים, האחיות של קפקא, איזה קרוב של פרויד, ושחקנים וסופרים ואנשי מדע, רופאים. אין דבר כזה, רופאים בטרזין היו משהו. ואנחנו, הילדים, היינו חולים כל הזמן, היינו הוויטמינוזה, כי האוכל היה זוועה, זה לא סוכר ולא ביצה ולא חלף ודברים כאלה. כל הדברים הבריאים, כן, אבל היו למשל איזה עדשים מיובשות, ומסתבר שגם על זה אפשר לקיות, אבל אנחנו היינו חולים כל הזמן, ולכולנו הייתה קצת איזו שחפת, קצת, והרופאים היו, על זה יש הרבה ספרות ואפשר להסתכל, זה היו אנשים מדהימים. וגטו לאט-לאט היה קטן בשביל כולם, כי כל הזמן הגיעו טרנספורטים ופרצה מגפת טיפוס, והגרמנים החליטו שכל הגברים, בגילאים 15 או 18, אני לא זוכרת, 45, התייעזבו את הגטו לבנות גטו חדש. ואז אבא הלך, ואחרי עשרה ימים, הגרמנים אמרו, מי שרוצה יכול להתנדב, הגטו החדש מוכן. אז אנחנו כולנו כמובנית נדבנו לראות את אבא ובי ובי, והגענו לאושוויץ. והגענו בתחנה ברכבת נורמלית, לא בהמות, אבל החלונות היו סגורים עם קרשים, ובין הקרשים היו כאלה חריצים. אז אנשים הסתכלו החוצה כשהקרקפת נעצרה, אז אימא שלי אומרת, וואו, פה אנחנו לא נישאר, זה מחנה פושעים וטראקבום, כמו ברשימת שינדלר. והגרמנים נכנסו, והריח הנוראי של האושיץ המתוק הזה, ששורפים, אנחנו לא ידענו כמובן מה זה. והבלגן והכאוס והקול עשיר, את הקצת שהיה לנו עוד מטרזין, הקול עשיר בזה, נורא, נורא טראומטי. ובחוץ הגיעה איזו חברה של אימא, שהייתה באו שייצקר קודם, ותפסה אותי ביד ואמרה, שאלו אותך בת כמה, תגיד בת שמונה עשרה. ושוב פעם נעלמה, וזה קרה להרבה. בקיצור, אנחנו לא ידענו, אבל למעלה עמת מנגלה, ואת מי שהוא שאל, את מי שהוא לא שאל, מי שהיה נראה לו שהוא עוד יכול לעבוד, כן, אבל ילדים וזקנים, אנשים שהיו להם משקפיים, שר שיבה, צלייה או משהו, לא היה להם שם, זה הכול הלך שמאל, לעיון הוא לא היה מושג. ואני רק כל הזמן הסתכלתי איפה אימא, כי היא רקה אותי מאימא, ככה לשורה אחורה, כי זהו גם היה מפריד בין שהוא ראה ילדה. בקיצור, בצד שני מצאתי את אימא, ואחר כך כל זה, השר הורידו לנו, ובגדים, מעט שהיה לנו, והיינו עוד שלושה שבועות באושוויץ בתנאים, אני חושבת שאני לא, איכשהו באושוויץ הייתי כמו מישהו בנרקוזה. אני לא יכולתי להאמין שזו המציאות. זה היום, כשהבן אדם קורא, ומה שהיה, כן, הכול היה ככה. אני שמעתי את התזמורת הנהדרת של האושוויץ, של האסירות, ואחת מהן פגשתי בפרק, אחרי זה, כן, איך שאנחנו היינו שומעים. זה היה נוער באושוויץ. אחרי שלוש סלקציות של מנגלה נבחרנו לעבודה עוד היינו נראים די טוב, עוד לא היינו לגמרי רזים, רזות, ועברנו לגרוס רוזן, למחנה אחר, באופן חלקי ברגל, באופן חלקי ברכבת, ובמחנה הקרב... כן, ולפני שיצאנו מאושוויץ אז קיבלנו בגדים קצת יותר טובים, ולא הרבה, אבל נעליים העיקר, כי באושוויץ היו לנו נעליים כאלה, הולנדיות, מייעץ, וזה היה גדול, אז קיבלתי שתי נעליים שמאליות. ועכשיו, הערימה, הנעליים שם, כשעברנו, אז רציתי למשוך לי אחת אחרת. אז הגרמני ששמר שם, עשה ככה עם הרובה, ככה הפעילו שתי שיניים, ונשעתי עם שתי נעליים שמאליות, שאת הנעל אחת אחר כך איכשהו עיברתי בלווקי. אז בקיצור, הייתי בלי נעליים. ב-20 מעלות, מתחת לאפס, לא בדיוק נעים. וככה הגענו לגרוס רוזן, שם קיבלה אותנו עש זמנית, אולי היא שקלה 500 קילומה, שהוא אדיר. וביד הייתה לה מזריקה גדולה, דבר כזה לא ראיתי בחיים. ועם מחט אחת נתנה לכולם משהו, היינו צריכים להרים את הזה, ועם מחט אחת משהו, לא ידענו מה זה. אני חושבת נגד טיפוס. אבל לי למחרת היה יד כזאת וחום דרופות. אבל יש רופות. זה רק נשים, ואת לא יכולה לתאר לך. אם אני היום חושבת מי היו כל האנשים האלה, פרו דוקטור, פרופסור, וסופרת, ושחקנית, ובקיצור, לקחו אותי למטבח, והדבר האחרון שראיתי זה סכין, אדומה, להבה, ואחר כך התעלפתי, פתחו לי, ניכו לי, ושפכו עליי מים רותקים שלוש פעמים ביום, ניכו לי. לא אנטיביוטיקה לעשות כלום, שום דבר, אני והבראתי, אבל עד היום יש פה, ואני כל כך שומרת על זה, שיהיה, שיישאר לי. ואחר כך, כשהופעתי את זה בצלאפל, כל פעם ספרו אותנו, כן? זה היה פטנט גרמני, אז לא היו לי נעליים. והקומנדנט של המחנה זה היום, כשאני מספרת את זה לילדים בגרמניה, אז הם ממש, אני רואה שהעיניים נפתחות להם. הוא ראה שאין לי נעליים, אז הוא שלח אותי שאני אחכה שם, הצריפון כזה, שאני אלך לשם שאני אחכה שם. הלכתי לצריפון הזה ונפתחה לי דלת, ויצאה איזו בחורה יותר מבוגרת ממני, והתקילה עליי הונגרית, לתת לי פקודות וזה, צריך... אני לא מבינה הונגרית, לא יודעת, אבל באושוויץ כולם דיברו הונגרית. ואז הבנתי שהבית, שזו הדירה של המפקד, וצריך להחזיק לו שם את ה... והיה שם חם, היה שם תנור קטן. לא, והמפקד בא אחרי כמה זמן והביא לי זוג נעליים. הביא זוג, נעליים, אבל נעליים, שאיתם הלכתי 750 קילומטר מצד מוות. כתוב ביד ושם בדוק. זה לא המצאתי. כן? אז אני אומרת, נכון, לא כולם היו רוצחים, היו פשוט גרמנים. כן? ובקיצור, בינואר התכתבו, כבר שמענו תותחים וזה, אז חשבנו שסוף המלחמה הוא מתקרב, ובאמת בבוקר הגיעו צ'יפים, לתוך המחנה, וכולם היו באופוריה, אבל זה היו נאצים, גרמנים, עם כלבים, ואז התחילה צעדת המוות. וצעדת המוות הלכה מינואר עד אפריל, כל יום, 25-30 קילומטר. יצאנו לתוך הצעדה איזה 900 או משהו, לא יודעת בדיוק, נשארו בחיים 70. וכל אחד שהיה, שהתיישב בדרך, או שהיה עייף, ירו בו מייד. אז ככה, דרך שזורה, מתים, מתים, מתים. להתיישב, גזר מוות. להפסיק ללכת, גזר מוות. לעוף, ליער, היו אנשים שניסו, ירו בהם. לא, היה לך צ'אנס. ואתי יודעת, ככה היו אומרים, גם בלילה, השאירו אותנו בחוץ, בקור הזה. אם נרדמת בקור כזה, אז הרבה אנשים כבר לא התעוררו. והרבה פעמים גם הכניסו אותנו לאסם, שזה היו פולנים או גרמנים, איכרים, שנתנו את האסם. התקפו אותנו בפנים, סגרו, ואנחנו מצאנו איזשהו מקום בתוך האסם, איזו פינה. אז אני זוכרת איך שאימא הייתה מספרת לי בלילות האלה, מה אנחנו נעשה שנחזור הביתה? היום אני רואה את זה כזאת גאורה. בת כמה הייתה אימא שלי? בסך הכול בת 40. נולדת 900 ואחת? 44, 45. יש לי היום ילדים יותר גדולים. איך ואיזה בן אדם לא היה רגילה לרחוץ צלחת? לא. אז היא מספרת לי מה אנחנו נקנה, מה אנחנו נבשל, ואם אנחנו נמצא את זה ואת זה, ואבא, ובטח אבא חי ואבא חזק והכול. הוציאה אותי, את יודעת, אני נותנת הלאה למשל לחיילים שלנו. כשאני הרבה פעמים מדברת לחיילים, אז אני אומרת, חס וחלילה, אם אתם... זה אני חושבת גם על אלה המסכנים שעכשיו בחמאס בזה. ודיברתי עם אימא אחת שהייתה עם ילדה, והיא גם סיפרה על הסיפור. אמרתי, זה מין קו זה, הילדה לא ישכחה את זה בחיים. וזו גבורה בלתי רגילה. ולדעת לצאת מהנוכחות המרה, מהעובדה הזאת, להוציא אותי, מחוסר התקווה, טוב, אז ככה הלכנו עד אפריל. באפריל הגענו כבר ממקום שקראו לו ספטבה, צבו הודאו בגרמנית, וזה היה כבר אדמה צ'כיה, תחת השלטון הגרמני, כי המלחמה עוד לא נגמרה, ושמה אימא שלי נפטרה. ולמחרת אני עוד הלכתי עם הזה, אבל היינו כבר רק 250, משהו כזה מעט, והכניסו אותנו לאסם ללילה. ואני הייתי שלושת רבעי מתח, שקרתי איזה 15 קילו, אני לא יודעת כמה, ואמא בלי אימא, והיה לי נורא קר, והתחפרתי שם. עד היום אני לא יכולה להיות, אני לא בטוחה. אני חושבת שהייתה שם פרה. אם לא הייתה שם פרה, ממש עמדה, אז הייתה שם לפני זה פרה, כי היה שם, אמרו, ליכלוך, ובא משם חום. ואני נפלתי לתוך זה, וכשהתעוררתי הייתי לבד. כולם הלכו, הכלבים לא מצאו אותי, כי גרמנים ספרו, ועם הכלשונים הם הלכו לתוך האסם, כי זו לא הייתה החוכמה שלי להתחפר, זה עשו הרבה, אבל הם מצאו את האנשים, הכלבים מצאו את כל אחת, לא היה צ'אנס. אבל זה שאני הסרחתי בצורה כל כך מדהימה, אז אפילו הכלבים לא רצו אותי. היה על ידי בחור שדיבר פולנית, וככה לחץ לי פה, ואומר, אני לא יכול להחליט אם את חיה או אם את מתה, אבל זה דופק לך פה, אז את חיה. ואני בכלל לא הבנתי בהתחלה מה הוא דיבר פולנית, צ'קית פולנית זה דומה, כי לא הבנתי מה הוא בסקופה, ונעלם, והביא לי משהו לשתות, אין לי מושג מה, ואמרתי, תלכי, תלכי, תלכי מפה. טוב, בסדר. יצאתי מהאסם וזה, והייתי בשדה, ככה, יערות, יערות ושדה, מצד אחד, יערות מצד שני, ובאמצע פתאום גיליתי פסי רכבת. אבל צרים כאלה, לא רכבת בין-עירונית, אלא רכבת של הכפר. אז הלכתי, ואת יודעת, אפריל, וכבר מתחילות הפרחים הצהובים, הלבנים, איך קוראים להם בעברית? שקדיה. לא, לא שקדיה, זה עץ. לא, זה פרחים כאלה, לבנים. לא, של שלג. לא, אני יודעת את זה צ'כית, אני יודעת, לא חשוב, תסתכלו בגוגל. וזה הפנט אותי, ולקחתי והתיישבתי, וכטבתי את הפרחים, ועשיתי לה עם הקבר, ועשיתי ככה עם האצבע, ושמתי לה וזה, ונרדמתי. ופתאום אני מתעוררת. מצאה אותי הדודה הזאת, הלא-יהודייה, ולקחה אותי משם, והייתי עוד שנה אצלה. ואת יודעת זה גם כן, זו הייתה וילה בהשמנוף מייסטט, זה 60 קילומטר מפרק, ושם היה בית חירושת לנעליים, שקודם לקחו הגרמנים, אחר כך לקחו לה את זה. כי הזוג, הדוד שלי והדודה שלי, הם התגרשו פרו-פורמה, על מנת שכל ההון יישאר לה, והוא הלך לאיכר, ושם, אצל האיכר, לקח אותו והוא עושה לו שם עבודות חשבונו, משק גדול פשוט, אבל היו שם איזה זונות, והם הלשינו עליו ולקחו אותו, והוא נרצח במהות האוזן. אז היא חיפשה גם כן, חיפשה אותי, חיפשה את המשפחה, מצאה אותי. והייתי שנה אצלה, והווילה הייתה בנויה, זה היום, אם אתם הולכים לגוגל ואתם מסתכלים על האדריכל, שכרגע נפל לי השם, אבל אני זוכר. אז ווילות עוד עד היום בפרק, היינו מיליונרים, היה לנו המון. אז שם, קפיצה קטנה מהכפר לווילה כזאת, והלכתי עוד לכיתה ח', והיו לי שוב פעם חברות והכול, הכול, הכול. אבל לא רציתי להישאר אצל הדודה, כי זה, בכל זאת, היה הכול זר. רציתי אחר, רציתי להיות רופאה. אז הלכתי לפרק, אני ממש ברחתי משם, לקחתי את הכמה דברים שיש לי, כי הדודה גם כן הייתה מסכנה. תראי, היא לא הבינה, היא לא הבינה שאני לא צריכה בדיוק תמיד את הכפית ואת המזלג, שאני לפעמים לוקחת ביד, שאם מישהו מצלצל, אז אני רצה לדלת כי אני חושבת שזה אבא. ואני הייתי לא, הייתי מחונכת, נכון, ואני לא ידעתי מי זה בטהובן, ואני לא ידעתי מה מנגנים, כי לא ניגנו לנו באושוויץ, מה אני אעשה? אז זה לא היה בדיוק זה. רציתי, רציתי לצאת. וידעתי שיש בית יתומים בפרק, ועל יום אחד לקחתי את זה, אחרי שגמרתי את הכיתה ח', אז עברתי לפרק, ובבית יתומים מצאתי חברה שהייתי איתה בטרזין, וגם באושוויץ נפגשנו, מתי שהורידו לנו את השר, וישבנו אחת על יד השנייה, ותראי, וצחקנו, איך אנחנו נראות, שזה נורא. אבל מה, איכשהו הכול התקבל היום, אני חושבת שזה המוח, הבן אדם, הוא משהו מדהים. כשאת מסתדרת במצבים, מקבלת, את יכולה היום לתאר לעצמי כשמושיבים אותך ומורידים לך את השר ומשאירים אותך ערומה. בקיצור, היינו נורא מפסוטות, כשהיינו בחדר אחד, נרשמנו בבית ספר אחיות, ושתינו התחלנו, אני התחלתי כבר לעבוד, גם כי היה צריך איכשהו גם לחיות. והיה רופא שהיה בטרזין, בפראק הייתה לו אורדינציה גדולה, רופא אור ומין. ואשתו ובת אחת מתו בטרזין, והייתה לו עוד בת אחת שחזרה איתו. ואצלו הייתי, באמת, אצלו מצאתי כזה מין קצת בית, כן? הייתי בבית יתומים, אבל שם והוא לימד אותי המון. ופראק, אחרי המלחמה, הייתה נורא טובה אלינו. אנחנו, היה לנו כל תחבורה ציבורית חינם. אני חושבת, חצי שנה או שנה, לא יודעת. היו המון מסעדות שיכולות לבוא ולקבל מרק וכופתאות ונקניקייה בלי כסף. הצ'כים התנהגו נהדר, ואנחנו חזרנו הביתה, פחות או יותר, בלי כלום. אני אף פעם לא הלכתי לראות את הבית שלנו, ואיכשהו כולנו חיפשנו איך שוב פעם להתחיל לחיות. ואני, אצל דוקטור נוימן, הייתי מאוד מאוד ככה, תראי, היו המון אנשים חולי מין, כי אז היו באים הרבה מאוד שליחים מכל מיני ארצות לפראק, והיו חיילים, והצ'כיות הן יפות. ואני אז לא הייתי כל כך יודעת, הייתי צעירה, עוד לא היו לי ניסיונות אהבה, אבל לרפא סיפיליס וגונוריאה, זה ידעתי, זה למדתי אצלו. והייתי גם בזה מאוד כזאת, היה איזה מיסטריוס עליי, כן, של לעבוד בדברים כאלה, בחורה כזאת צעירה, ועד היום זה מלווה אותי כל מיני אנשים שאני יודעת, את יודעת, את גם חייבת לשתוק, מישהו שיש לו מחלה כזאת. היה לנו הרבה אנשים שלא היה נעים שהציבור ידע, אבל האנשים האלה שגמרו ויצאו פחות או יותר בריאים, אז השאירו אותם את משהו בשביל האחות, וזה ככה שאני לא סברתי. היה לי טוב. והגיע 15 במאי, ובבית יתומים אמרו, בואו נלך לקהילה יהודית, נסתכל מי זה בן-גוריון, ישראל, וזה. אז טוב, בסדר, הלכנו. ופגשנו את כל החבר'ה מטרזין, הצעירים שהכרנו, שבאו גם לקהילה, ובין היתר, ביניהם היה בחור שהוא היה תשע שנים יותר מאוגר ממני, והיה מדריך בטרזין, ספורטאי ומאוד כזה חבר'מן. ואני אומרת, אם היו שתי בחורות בחדר, אז ארבע היו מאוהבות בו, והלכנו אחר כך לחגוג, לשתות לחיים, לישראל. זו אונייה על המולדבה, שזה כמו רסטורנט כזה, בית קפה. שם חגגנו ורקדנו. נו, ואני עם הבחור הזה רקדתי ורקדתי ורקדתי, ונשארתי לרקוד איתו 70 שנה, ככה באותו הערב גורלי. למחרת הוא בא לבית איתומים, וכבר נשארנו יחד, די. ובאנו יחד ארצה. לא, קודם כול באנו לפריז, כי נכנסו הרוסים. אנחנו לא היינו עוזבים את צ'כיה אף פעם, אף פעם, למרות ישראל. מאוד מאוד היה לנו יפה ישראל וזה, אבל לו לא היה סטלין עושה מה שעושה, וצ'כיה לא הייתה נהפכת לארץ קומוניסטי, שוב פעם, עם אנטישמיות, ושוב פעם, לא היה לנו שם מקום. אני הייתי ממש כאלה כמוני, לא רצויים, אז אנחנו בורז'ואזיה, אנחנו לא מהעם, אנחנו אלה שמתעשרים מהעניים. נו, פשוט קומוניזמוס. וכאן הייתה ישראל, אז כמובן, שאמרנו, אם זה כבר נאציזמוס, קומוניזמוס. אז שיהיה ציוניזמוס, אבל גם זה. ואז באנו עם אונייה, היגרנו לפריז, והיינו עוד שמונה חודשים בפריז, התחתנו ועוד שקלנו, כי לי היה הכול לנסיעה לאוסטרליה. אז את יודעת, היו יהודים. בקנדה, אוסטרליה, אמריקה, שלא עברו את המלחמה ורצו לעזור ליתומים. ואז אמרו לנו לכתוב מין כזה קוריקלון ויטה, מה אנחנו רוצים, ואני רציתי להיות רופאה, או רופאה או שחקנית. וזה כתבתי עוד לפני 15 במאי. וגיבלתי מאוסטרליה ממשפחה, ממרבורן, שהם ישמחו לתת לי בית וללמוד, ויש להם שני בנים. הם כנראה חיפשו גם כאילו זו קלה יהודייה, ואז שילמו בנסיעה. הייתי ב-6 באוקטוב 48', אני לא זוכרת עכשיו משהו כזה, לעלות ממרסיי על האונייה. אז היה האונייה זה שש שבועות, היה לנסיעה לאוסטרליה. נו, אז הכול, התקייתי, התכתבתי עם האנשים האלה וחשבתי, אבל מה, הכרזת המדינה ופטר וזה, אז כמובן שאני לא. אבל בכל זאת נסענו לפריז, ושם אחר כך כתבתי להם שאני מתחתנת ותודה רבה, ובכסף שהיה לי, היה לי כרטיס לאוסטרליה, קנינו לנו על האונייה כנגבה מחלקה שנייה לאנגיה ארצה. ובחמישי האונייה הייתה צריכה לצאת ממרסיי, ואנחנו הגענו ואמרים לנו שם בזה, האונייה יצאה אתמול. היה מזג אוויר לא טוב וזה, ולא הודיעו, לא הודיעו. ככה זה היה אחרי המלחמה. אז היינו עוד חודש בבנדול, במקום, בדרום צרפת, ואמרנו, כל דבר רע זה לפעמים לטובה. היה לנו אצל זה דייגים, וחיינו חיים יפים כאלה, קטנים אבל יפים. והגענו ארצה במרץ, באוניית טרנסילבניה, לחיפה. ומכיוון שעכשיו התחילו צרות אחרות, כן? הם באים, לא שפה, לא כסף, לא משפחה, לא דירה, מזמנה אחת, ותינוקת. נולדה ב-1 במאי ורמב״ם. ואז היינו שנה אצל קרובים, ככה בחדר אחת אצל קרובים, של פטר, שבאו ארצה כבר בשנות ה-30, רחוקים. ובאנו אחר כך לאשקלון, למגדל, שכאן נבנה בית חרושת יובל גג בשביל השקעת הנגב, והרגשנו מאוד מאוד פיונירים שאנחנו בונים את הארץ. ולמעשה החלטנו, אבל לא רק אנחנו, זה היה כל הדור שלנו, שמעכשיו הלאה, זה חיים אחרים. ופה אנחנו נבנה ונעשה, נחיה, נוליד ילדים שלא ידעו את זה, מה שקרה לנו. זו הארץ שלהם. ומה זה הטיולים שלנו? אנחנו היינו רעבים לדעת, היינו באילת, והלכנו ברגל בתוך המדבר, והיינו פה וראינו שם, וחקרנו פה, אהבנו ורצינו, רצינו לא לשכוח, אבל התחלה חדשה. חיים אחרים שהילדים שלנו לא ידעו, גם כן את השפה למדנו. כל החברים שהיה לנו, הלוא לנו לא היו אימהות, לנו לא הייתה משפחה. אני אף פעם לא יכולתי להביא את התינוקות החמודים שלי לאימא, ואף פעם, אף אחד לא נתן לי, כששכבתי בבית חולים, אחרי הלידה הראשונה. אז אני זוכרת שבכיתי, כי ראיתי איך שאימהות אחרות באות, והיו אנשים נורמליות שנולדו פה, וזה היה להם, ואני שמה לבד. אז הרופא החליט שיש לי דיכאון פוסט-טראומטי, אני יודעת מה פוסט-יהודי, והביאו לי כל מיני תרופות שזרקתי מתחת למיטה. מה אני אספר לכם למה אני בוכה? ותמיד השואה מלווה, ותמיד בן אדם הוא אחר, תמיד בן אדם הוא לבד בכל מיני מצבים אחר. השיר של חוה אלברטשטיין, כי אני הייתי ביניכם, כי צמח זר, זה אני רוצה שיינהגנו לי שאני אמות. אז החברה שלנו היו גם אלה שהיו בטרזין וזה, וכולנו לא דיברנו על העבר, לא דיברנו בצורה כזאת כואבת. כן, בצחוק ובכל מיני בדיחות, זה יעלה כמובן, אבל לא בכינו על זה שהיינו, בנינו את הארץ. קיבלנו את השילומים, ואני זוכרת איזה מין היה, אדנאווה בן-גוריון, רכבת ישראל, היא בנויה מהדם של ההורים שלנו, מהאנשים שרצחו באושוויץ. וכאן עכשיו מה שקורה בארץ, ואיך שאנחנו נראים בעולם, זו כזאת אכזבה, וזה כזה כיף, וזה כזה מין... שאני אף פעם לא חשבתי שאחרי 80 שנה אני אגיד, אולי באמת היינו צריכים להגיע לאוסטרליה ולא להנה, לא יודעת. אבל נתנו את הכול, את כל החיים שלנו, בשביל זה שיהיה פה לילדים שלנו עתיד אחרת, שלא יקרה להם מה שקרה לנו. כי אם אני זוכרת איך סבא שלי בגיל 88 הגיע לטרזין והשתגע אחרי יומיים ונפטר. ולא חלם שבצ'כיה פעם אחת מישהו יבוא ויקח לו את הכול, מה שהוא את החיים עשה. היום, כשהנכד שלי אומר לי, אני לא רוצה לחנך את הילדים שלי בארץ כזאת, ומסתכל על זה, אם לגור לפורטוגל או ל... אני לא יודעת לאן. נכון, יכול להיות גם כן שיש שם 80 שנה, הכול בסדר, הכול נהדר. אחרי 80 שנה יבוא כזה משוגע כמו היטלר וזה, ואין דבר כזה לבוא, שאני היום עוזבת פה את הכול לילדים, את הבית, מה שבנינו, ואני רוצה שיהיה להם עתיד. אבל איך הורסים לנו את העתיד? זה מה שקרה ב-7 באוקטובר, זה שינה אותי לגמרי. לא יכולה להאמין שדבר כזה קרה לנו. וכל הדבר, האמונה בארץ הזאת, האמונה הזאת שלילדים שלי יש מולדת, ושזה משהו, פה אתם שתרנו עץ ופה אנחנו חיים. לא. אם אני חושבת היום שהנכדים שלי רוצים לעזוב, תראי הייטק. הייטק עוזב. כמה, כמה מהחברים הלכו? כי לא רוצים לחיות כאן. וזה מה שהגענו? -תודה רבה. ואני גם כן, כל העולם השתנה, כי זה לא ייתכן שתמיד ישראל היא, כשהוא שופטים אותנו במטבע אחר, בכללים אחרים, הורגים בכל העולם, בכל העולם, מה לא קרה ב... אני לא יודעת איפה, בטורקיה הורגו את הכורדים, ואני לא יודעת מה, וכלום, העולם שותק. וכאן, שמסכנים, נכון, הערבים ומסכנים האלה שככה נוסעים על אותו הרכבת, בהחלט אני מרחמת עליהם, אבל בן אדם צריך לשמור על עצמו. תראי שכל העולם אומרים, אנחנו עושים גנוסית. אני בגרמניה אמרתי, שמעתם פעם על הוועידת ואנזה? אתם יודעים מה זה גנוסית? אנחנו פשוט לא רוצים שהרוגו אותנו, אז אנחנו מעגנים על עצמנו. לצערי הרב, מתים גם אנשים חפים מפשע. ואיך התפטרו מנאציזמוס? כשסגרו את הפצצה על הירושימה על נגסקי, אז לא מתו שם מיליונים של אנשים חפים מפשע, אבל גמרו עם הנאציזמוס. וכאן מתים גם כן איזה אנשים חפים מפשע, אבל גומרים עם החמאס. ואי-אפשר להאשים את ישראל שהוא לא מעגן על עצמו בצורה מספיק אלגנטית. זה לא הולך ככה במלחמה. והעולם הוא... איך, איך, אני חושבת, הייתה הגרטה השוודית הזאת, גרטה טורבך וכו' זה. כן, אני ממש, את הטיקטוק שעשיתי בגרמניה, בברלין, אז זה ממש לסטודנטים האלה. אתם הלו לא טיפשים, אנשים שלומדים באוקספורד, פרינסטון וכל האוניברסיטת האלה, זה לא טיפשים. אבל יש לכם מושג מה זה ישראל, יש לכם מושג מה זה היהדות, יש לכם מושג מה זה הקונפליקט בכלל פה. נכון שאתם רואים את המסכנים, האנשים, איך הולכים עם העגלות, עם החמור, עם השמיכות, עם הילדים, זוועה. אבל מי הוו... כבר מזמן היה יכול להתלהם סינגפור לו היו מקבלים את הקיימות שלנו. למה לא מקבלים את ישראל? שלוש פעמים הייתה להם הזדמנות, ותמיד אמרו לא. תמיד אמרו לא. אני זוכרת את ערפאת, ואני זוכרת את עושה מאוסקלו. ומי הרג את רבין? לא, רבין היה חי, והיה הולך לפי רבין, לא היה קורה בחיים, זה מה שקרה. ומי עזר לרוג אותו? שנתניהו הלביש לרבין אוניפורמה של אס.אס אחרי אסלאם אוסלו, לא זוכרת כבר מה זה היה. אז הבעל שלי אמר, זה הסוף שלו, אנשים יתקוממו ויעשו זה. איך אפשר לעשות דבר כזה? נכון, לא צריך להרוג כשאת שולחת כדור, אפשר להרוג גם ככה, בצורה כזאת. כמו, לא, אני... -קשה לך עדיין. -אני לא יכולה לתפוס שזה מה שקרה לנו, שזה קרה לנו, שזה יכול לקרות ליהדות, לאנשים שעברו. כי תראי, כל האנשים שהייתה חברה שלנו, למעשה כבר אף אחד מהאנשים כבר לא בהגה של המדינה הזאת. כאן היה טדי קולק, שהיה חבר שלנו, כאן היה אבא אבן, כאן היה עוד זהפשק. כאן היו אנשים שאני לא יכולה עכשיו בכלל, זה פרופ' פלוסר. אין, אין. אף אחד, לא נולד כבר איזה צ'רצ'יל, לא נולד כבר איזה לינקולן, לא נולד מסריק. והכול, כל מה שהפוליטיקה פה, איך הם רבים, איך כאן, איזה רמה, איזה רמה, אלוהים אדירים. אני מתביישת לפעמים להיות ישראלית, אבל מה, יש לי פה ילדים שצריכים לחיות, ויש פה כל כך הרבה אנשים נהדרים, ולמה לא שומעים עליהם? למה כל האלה, מה זה, שהילדים שלי צריכים להפגין בכביש וליצור דמוקרטיה וזה, אחרי זה, שמה שבנינו ועשינו, אז הם צריכים להיות בכביש וללכת ללחם על דבר כזה? לא מבחינה מסוימת, זו אכזבה אנושית כזאת, אכזבה קשה. ואם אני חושבת על האנשים האלה, שיש להם את הילדים ואת הבעלים ואת זה, שם בגאזה, חטופים. -אז חטופים. והמלחמה הזאת, מה, אני הייתי נותנת את כולם בשביל הבן שלי. אני לא מבינה על חשבון של האנשים האלה ללחם ולשייר, כביכול, בראש המדינה. לא, זה לא היה מגיע לנו. והיום, אם את מסתכלת על רבי הממשלה, זה כל האנשים שהלוא לא מכירים, לא ידעו, אף אחד לא היה חי בתקופה של הלידה של המדינה, או לפני זה, או שעברו משהו. נולדו לתוך המדינה, עם האינטרסים שלהם, שיהיו דתיים, שיעשו, אין לי שום דבר נגד דת, אבל לא לנהל את המדינה. זה לא שיחיו איך שהם רוצים, אבל לנהל את המדינה צריך בן אדם שתהיה לו איזו השכלה אנושית, הומנית. פרזידנט מסריק היה פילוסוף, היה זה, אנשים היו, היה להם רמה. איזה רמה יש היום פה? זה רק אינטרסים, אינטרסים, אינטרסים שלהם. וכל העם, אני כל כך מתבקשת עכשיו בבתי ספר וזה. ילדים מדוכאים, ילדים מפחדים. הייתי בשדרון, בבית ספר, הילדה אומרת לי, גם לך הרגו את אבא, איך חיים עם זה? אבא שלה נהרג במשטרה כאן בשדרון. ילדה היום צריכה לבוא אליי לשאול אותי דבר כזה. התיישבנו שם על המדרגות והתחלנו לדבר. אמרתי, את יודעת מה? תלכי לפוליטיקה. את כולם אני שולחת להסתכל מי מנהיג לנו את הארץ הזאת. זה לא יכול להיות. תראי, הנוער, גם פה וגם העולם, זו התקווה שלנו, כי הם פעם אחת יהיו האלה שינהלו את הארץ, כן? ואני אומרת, תעזבו את ארץ היהודים. זה ישראל, זה ישראל. כמו שיש אנגליה וצרפת, זו לא ארץ של הקתולים ולא של הפרוטסטנטים, זו אנגליה, ואנחנו ישראל. ושיש פה דתיים ולא דתיים, ושיהיו פה ערבים ומוסלמים, אבל כל האנשים שיש להם... ורוצים לחיות טוב. אני עברתי ניתוח הברכיים באסותא, כל המטפלים היו ערבים. מדברים עברית מדהימים, מתנהגים היום נהדר. הילדים, אני פוגשת בבית ספר, אני... מדברים... את לא מבודידה. אנשים שרוצים לחיות ומכבדים את החיים, אז אני זוכרת, לנו היה, כשפטר היה קבלן, היה לנו איזה שמונה פועלים ערביים מגאזה. הם היו, מה זה, מבסוטים, ודיברנו, אני שלחתי בגדים או מתנות לרמדאן, לילדים שלהם. אני זוכרת שקניתי שח וכל מיני דברים. אז אמרו לי, פעם ראשונה שיש לנו קופת חולים, כשבן אדם חולה אז יכול ללכת לרופא, כשיש לנו משכורת מסודרת. הלוא חמאס הרג אותם שם, חמאס הורג אותם. והם בעצמם, החברה הערבית, אם אני מסתכלת על הרציקות האלה, שהם יכולים, האבא יכול לרצוח את הבת בגלל זה שהיא הסתכלה על איזה בחור, אז זה נורא קשה לחיות עם דבר כזה. אבל אנחנו עם ה... אני תמיד אומרת, היהודים עם האינטלקט שלהם ועם ה-Know-how שלהם, תשמעי, כשידעו לסלק את נסראללה ואת כל מיני דברים כאלה, אז אני אומרת, באמת, כל הכבוד. -אנחנו כמעט שכחנו לדבר על ה-7 באוקטובר. -כן. -קודם כול, 6 באוקטובר, איזה חג, איפה, את זוכרת איפה? -נכון, זה היה הסוכות. -נכון. כן, כן. -איפה היית? איפה חגגת? לא, הייתי בבית, ואתה יודע, עכשיו זה, אני הרבה לבד, הילדים, כל אחת עם המשפחה שלו, ובאים, מטלפנים, ואני עופה ונותנת וזה. אבל חגיגה, אנחנו מאחלים אחת את השני לשני, הכול טוב. ואני בגינה שלי ובבניינים שלי, והכול בסדר. סוכות, חג נהדר. עד ששמעתי את החדשות, אז זה היה איזה משהו, אני לא יכולתי להאמין שזה מה שאני שומעת, שזה אמת. כשהוא בא לי לזיכרון שאת השידורים שהיו בשנת 46' עם אורסון ורס, שבאו ממארס אנשים, והיה פאניקה ממש וכזה פחד. זאת אומרת, זו בדיחה? זה לא יכול להיות. עד שתפסתי, עד שפתאום שמעתי את הילדים שמצלצלים הביתה, שהיו בנובה, שהיו בפסטיבל, ושמדווחים הביתה, מה קורה שם. אז אתה יודע, זה היה... אני פתאום ראיתי שאני פשוט, הדמעות זולגות לי, ואני פשוט לא יכולה להאמין שזו מציאות, שזה באמת באמת קורה פה. והיה לילה, אני לא שומעת מתי, אני עד עכשיו לא יודעת אם זה היה ברגע של אמת, כשזה קורה, או שזה היה שידור אחר כך, אבל לא חשוב, בשבילי זה היה חדש. ובאותו הרגע חשבתי שאני צריכה להיכנס לאוטו ולנסוע לפחות ליד מרדכי ולקחת את האנשים, את מישהו, לעזור. אבל מה, אני אישה לא כל כך בגיל, נכון? נתחיל לנסוע ליד מרדכי בלילה. אבל זה, נכון היום, הרגע הזה שינה אותי, שינה את כל הארץ, שינה את כולנו. וזה מכה כזאת, ולהשוות את זה לשואה, זה בזיון, זה אסור, זה לא דומה, זה הרבה יותר גרוע. כי השואה היה דבר פוליטי, היו עמים, צ'כוסלובקיה נקנעה, ופולין והכול. לא הייתה לנו ממשלה, לא היה לנו צבא. כאן זה היה משהו שהיה אפשר למנוע. היו התרעות, והתצפיתניות דיברו, וכל מה שאנחנו יודעים היום, שהמנהיגים פשוט אמרו, לא התייחסו. וזה דבר שכל כך, אתה יודע, אני ככה מרגישה כאילו שאני שוב פעם יתומה. כשבן אדם מעוות הורים, אז אתה פתאום לבד, לבד. וכאן איבדנו את ההנהגה. היום מנהיגים מדינה, אנשים לטובת עצמם, אבל לא לטובת ישראל, לא לטובת תושבי ישראל, לא לטובת המדינה. כל אחד רוצה את ה... ויש פה זרמים שלא לטובתנו. ואנחנו, אני חושבת שצריך להבדיל היום בין ישראל ובין יהדות. בשבת, ב-7 באוקטובר, איך קמת, מה עשית בכל היום הזה? איך התעוררת? אז אני עפיתי, נכון, שעשיתי עוגיות, בגלל זה שיש יום הולדת לבן שלי ולי, אנחנו באותו היום, ויש עוגיות מסורתיות שאני עושה במואבים, וזה היה לי בתנור. והתחיל, נכון, צבע אדום, אבל ביום זה עוד היה כשהוא... אני לא מתרגשת מצבע אדום, אין לי מקלט, אין לי פה ילדים, ואף אחת אחרי כל מה שעברתי, אף חמאסניק לא יכניס אותי למקלט ולרוץ לאיזה מקום. אני נשארת בשלי. אז ככה שמרתי לי על העוגיות והייתי במטבח וסרקתי, ונכון, הקשבתי לרדיו, מה קורה? ואחרי צהריים, בסביעות חמש, נפל פה בגן טיל ולתוך האדמה, ואיכשהו האדמה התפרצה וזה קצת שבר את החלונות. ובאותו הרגע היה טלפון משגרירות הצ'כית שמודיעים לי ומזמינים אותי בחמש בבוקר להיות בלוד, יש מטוס של הממשלה הצ'כית ששולחת לקורפוס, מה שעובד, ואני ברשימה, ואני יכולה לטוס לפראק. אמרתי, תודה רבה, אני לא עוזבת את ישראל, ותודה. ורגע אחרי זה הבן שלי צלצל מרמת אביב, אימא, מה קורה? ואני מספרת לו, אז הוא אומר, תעשי לנו טובה ותיסעי, תיסעי, תעזבי את אשקלון, יהיה צרה אחת פחות, לא נצטרך לדאוג לך, ואת יכולה לעזור בהרבה יותר שם, ממש שפה. נו, אז צלצלתי בחזירה, וב-1700 הגעתי ללוד, ושם הצוות ישב ואמרו, המטוס שהגענו איתו התקלקל ואנחנו לא יכולים לטוס איתו בחזירה, וצריך לחכות למטוס חדש ששולח, המטוס של גם כן של הממשלה. זה לא היה אל על ולא היה צ'סער, זה היה משהו ממשלתי. אז פתחנו שולחן בלוט עם דגל אחת ישראלי ועד דגל אחת צ'כית, ובאמצע העוגיות שלי, וקפה, וכל אחת שבאה התחבאת, וככה ישבנו ארבע שעות וחיכינו. ואחר כך טסתי לפראק, ונשארתי בפראק חודש. והממשלה הצ'כית התנהגה בצורה פנטסטית. לא היה עיתון, לא היה ערוץ טלוויזיה שלא באו, ומי אני בסך הכול? אני סתם ישראלית, זקנה הצ'כיה, שלא דיברו, שלא שאלו, שלא פרסמו. תראה, והאנטישמיות הנוראית שקפצה אחרי כל זה, מה שקרה לנו, אז במקום להגיד, וואו, מה קרה לנו? אז התחילו, האנטישמיות, השנאה הזאת, הבלתי הגיונית. אז גם כן על זה אמרתי, לכל הסטודנטים באמריקה במיוחד, את מי אתם שונאים? אתם מכירים אותנו בכלל? לישראלים יש כל כך הרבה פנים. יש ישראל ויש יהדות, נכון. יש בעם אנשים שאני גם לא רוצה לשתות איתם קפה, אבל אני לא הולכת להרוג אותם. אלוהים אדירים, ותראו מה שישראל... מה אתם שונאים? באמת, כולם, כולכם אתם הולכים עם ג'ינס. אתם יודעים שלוי שטראוס מצא לכם איזה יהודי מצא לכם את הג'ינס, ושכל האנטישמי הכי גדול, אם הוא מקבל התקפת לב, אז יש לו קוצף לב, שגם כן איזה יהודי מצא לו פה. ומתחילים להסתכל אחרת. כשרואים ישראל רק או את הדתיים או את המתנחלים או את החיילים, אבל הממשלה שלנו גם כן לא מוסיפה לנו כבוד. -אבל אני רוצה לשאול שוב. קודם אמרת, שהרבה ישראלים משווים את 7 באוקטובר לשואה. אומרים, זה כמו שואה, מה את אומרת על זה? כן. להשוות את 7 באוקטובר לשואה זה ביזיון וזה לוף. זה אסור וזה לא פייר, כי זה לא דומה בשום פנים ואופן. כאן הייתה הזנחה, כאן היה מחדל נוראי. 7 באוקטובר לא היה צריך לקרות לו היו מחשיבים ולו לא היו מזלזלים ולו היו המנהיגים שלנו אחרים, פשוט מאוד. זו מנהיגות שאני מרגישה כאילו שישראל פתאום איבדה, את הכבוד. אני מתביישת. שאומרים לי, בגרמניה, איך זה היה יכול לקרות? הש״ב שלכם הכי טוב בעולם, איך זה לא? למה? שכל אחד כאן מנהל את המדינה באינטרס שלו, אינטרסים שלהם, ולא הטוב של התושבים שלנו. ואנחנו, אנשי השואה, הדור שלי, שבאנו הנה בגילאים 17-18, בלי הורים, בלי משפחה, בלי כסף, לא ידענו את השפה, עם שק של זיכרונות נוראיים שגנבו לנו את הכול. שמנו הכול בצד, קברנו את הכול ואמרנו, מעכשיו הלאה, זה חיים אחרים, ופה אנחנו נבנה לילדים שלנו עתיד. כי ראינו בהכרזת המדינה שהעולם הסכים עליה, לאף אחד לא לקחנו כלום, וזה הכול היה צריך להסביר. ועושים את זה, עושים את זה בגרמניה, ה-IC, זה הישראלים, הישראלים אימבסיקים בג'רוזלם. הם עושים עבודה נהדרת עם הסברה, שכאן המדינה, ולא צריך כל הזמן ללכת למה קרה שלא קיבלנו את ישו וזה, הכול זה, על זה מושתת האנטישמיות. תסתכלו מה יש עכשיו. ועוד דבר אחד, ששואה, נכון, כל המדינאים וכולם באים ומתייחסים, נותנים פרחים ומכבדים את השואה. עם זה גמרנו, את השואה קברנו. עכשיו תכבדו את ישראל ותעמדו איתנו, ול תהיו נגדנו, ותראו את הדור ותראו מה שאנחנו כאן עשינו. ישראל זה נס, ומה שעשינו פה, הממשלה הזאת, בהצלחה, הורסת את הכול. ואני חושבת שאנשים כמוני כבר לא חיים הרבה מהדור שלי, ואלה שעברו מה שעברו. לעזוב את הפלנטה הזאת, ואני משאירה פה משפחה של 15 נינים והרבה, שרצינו שיהיו להם חיים טובים, שלא יקרה להם את זה, מה שקרה לנו. וקרה יותר גרוע. יותר גרוע. אז עכשיו את אומרת, הפוך קצת, כי עכשיו את אומרת שבעה באוקטובר היה גרוע, אולי אפילו יותר גרוע. זאת אומרת שאולי כן יש דמיון וחוויות מהשואה. תראה, כאן, אני איבדתי הרבה לביטחון אחרי רצח רבין, כי אף פעם לא הייתי חושבת שזה יכול לקרות פה. ורצח רבין זה גם היה תעמולה, וזה גם השם הממשל שהיה אז, כן? להלביש את רבין במדי אס-אס ופלגטים ברחוב, זה עושה משהו לאנשים, כן? וזה, שזה יכול לקרות. ויש פה כזה מין אינטרס אישי של אנשים שזה פשע, פשע על העם הנהדר הזה, כי זה עם שיש פה אנשים מדהימים, מדהימים, מדהימים. ומה זה עוזר לנו? מה זה הולך? אז אני אומרת, ממשלות קמות וממשלות נופלות, ויש להניח שגם הממשלה, ויש לקוות, שגם היא תיפול, רק מה יקום? -אבל למה את חושבת שהנינים שלך חוו משהו איום ולא רע? נכון, משהו קשה. הנינים. את אומרת, חוו משהו שהוא אולי עוד לאומו. תסתכל, הנין שלי, או אפילו הנכד שלי, שהוא היום גם כן בן חמישים, אומר, אני לא רוצה בארץ כזאת לחנך ולגדל את הילדים שלי. ויתחילו לנסוע לי לפורטוגל ולאמריקה ולספרד, ואני לא יודעת לאן. הכול יפה וטוב. אנחנו היינו צ'כים, והדודים והסבים שלי היו בעלי בתי חרושת. הייתה אימפריה ענקית, לא היינו עניים, בכלל לא. היינו צ'כים, יהודים, לא היינו דתיים. אצלנו ישו ומשה היו חיים באחווה, וחגגנו גם יום המלוך וחנוכה, וגם חכמות. לא, החיים היו יפים. ואני אומרת, אלוהים אדירים, בסופו הדבר כולם ימותו. כולם, כל בן אדם, סופו הוא ימות, זה בטוח. אבל עד אז, תחיו יפה, אל תהרגו. את המילים האלה, תמיד אימא שלי הייתה אומרת, מה שאת לא רוצה שיעשו לך, אל תעשי לי אחרים. ואני חושבת שבזה יש כל החוכמה וכל הדעת שיכול להיות. אף אחד לא רוצה שיהרגו את הילדים, אף אחד לא רוצה שייגפו לו את הכול. ואנחנו הלוא איבדנו כל כך בצורה טוטלית את הכול, אפילו את האמונה לבן אדם. שבכל זאת איבדנו ולא איבדנו. כאן רכשנו את הכול בחזרה, קברנו את העבר ואמרנו מהיום הלאה, זה אחר. וככה חינקנו את הילדים שלנו. ואני חושבת שאנשי השואה לא מעט תרמו למדינה, אם זה היו השילומים, אם זה היה בן-גוריון ועדה נאור, שידעו לעשות כאן את השלום. וכאן אף אחד לא עושה שום דבר למען המדינה. המדינאים שלנו עושים הכול לעצמם, לעצמם. האינטרס שלהם, ואני לא רוצה לפרט, כי כל אחת יודעת. המדינה איבדה את ההורים, המדינה יתומה ומסכנה, והאנטישמיות חוגגת. -נכון מאוד. אז אני דואגת. טוב, איזה תודה רבה שוב, פעם שנייה, שקיבלת אותנו. ושנשמע רק בשורות טובות. אמן. אבל זהו, שהבשורות הטובות יכולות רק להיות אם אנחנו עושים משהו. תראה, הדיבורים הבלתי-אחראיים של האנשי בממשלה, אני שומעתי את זה בגרמניה, אני שומעת את התגובות. אין לי מה לענות על זה, מי אני, מה אני. אבל יש שגרירים שלנו, יש ראש העיר של ברלין, שעשיתי איזה טיק-טוק בגרמניה בשביל לענות לסטודנטים באמריקה. כי אני לא מבינה מי אתם. אנשים לא טיפשים, הסטודנטים האלה, הפרופסורים האלה שמלמדים אותם. מה אתם מלמדים אותם? למה אתם לא הולכים קצת להיסטוריה של היהדות? אני קראתי כל מיני דברים על מנת לדעת מה קרה, למה זה כזה שנאה עמוקה. הלו אין לזה היגיון. ואנחנו, כשאנחנו כאלה חכמים הישראלים, אנחנו לא עניים ואנחנו לא טיפשים, יש פה אינטלקט אדיר. למה אנחנו לא יכולים לעמוד ולפעם ולתמיד להסביר מי אנחנו? אז אני קוראת, אני קוראת לכל החכמים ולכולם הישראלים, תעמדו ופעם ולתמיד תסבירו לעולם שאנחנו בדיוק אנשים כמו כל האנשים האחרים. ויש בינינו אנשים מגעילים כמו בכל העמים, אבל בגלל זה לא צריך... תראה, למשל באנגליה או בצרפת, אף אחד לא אומר מדינת הנוצרים, מדינת הקתולים, מדינת הפרוטסטנטים. ולמה כאן אומרים מדינת היהודים? אנחנו ישראלים. כמו שיש אנגליה, אז יש ישראל, כמו שיש צרפת, אז יש ישראל. אבל כאן המדיניות כל כך כושלת. אנחנו היינו צריכים בן-גוריון חדש, צ'רצ'י, לינקולן. """
- Assistant
כן — יש כאן תווים בלתי נראים. 👀 כבר מהשורה הראשונה אפשר לראות: Copy codeאז שמי איבה הרבן, איבה לויט הרבן.
התווים האלה אינם רווחים רגילים אלא "RIGHT-TO-LEFT EMBEDDING" (U+202B) או דומים (כמו LRM/LTR/RTL marks). הם תווי כיווניות שמתווספים לפעמים כשמעבירים טקסטים בעברית/ערבית בין תוכנות (Word, PDF, WhatsApp, OCR וכו׳). איך לזהות אותם בפועל:
ב-Python למשל אפשר להריץ: pythonCopy codefor i, c in enumerate(text): if ord(c) > 127: print(i, hex(ord(c)), repr(c))
ותראה את U+202A, U+202B, U+200F וכדומה.
ב-VS Code או Notepad++ יש תוספים/אפשרות "Show Unicode control characters".
אונליין אפשר להדביק את הטקסט באתר כמו https://www.soscisurvey.de/tools/view-chars.php ולראות אותם.
אם תרצה, אני יכול לכתוב לך קוד קצר שמנקה את הטקסט מכל התווים הבלתי נראים האלה וישאיר רק עברית, אנגלית וסימני פיסוק. רוצה שאעשה את זה?
- User
Will this work? lambda s: re.sub(r'[\u200b-\u200d\uFEFF]', '', s)
- Assistant
That will work, but only for a subset of invisible characters:
\u200b → ZERO WIDTH SPACE
\u200c → ZERO WIDTH NON-JOINER
\u200d → ZERO WIDTH JOINER
\ufeff → ZERO WIDTH NO-BREAK SPACE (BOM)
The issue in your transcript is likely the bidirectional control characters (U+202A–U+202E, U+2066–U+2069, etc.), which your regex won’t remove. 👉 To be safer, you can extend the pattern: pythonCopy codeimport re
clean = lambda s: re.sub(r'[\u200b-\u200f\u202a-\u202e\u2066-\u2069\uFEFF]', '', s)
This will catch:
Zero-width characters
LRM/RTL marks (\u200e, \u200f)
Embedding/override characters (U+202A–U+202E)
Isolates (U+2066–U+2069)
Would you like me to give you a general-purpose cleaning function that strips all Unicode control characters (category Cc + Cf), instead of maintaining a regex list manually?
- User
What other patterns here do I want to remove?
"""
- זה נראה כמו מחנה השמדה. "1. אני, אני זוכרת שהרגשתי קצת כמו בשואה שאני זוכרת שיש סיפורים על השואה ש-אנשים חושבים על עצמם ולא אחרים כי במצב הישרדותי אני זוכרת שכאילו העמיסו אנשים לאוטובוס, הוא כבר לא היה מקום, אני כבר לחצתי כאילו חבר'ה בוא ניסע כבר." "1. אגב, אגב, אני, אני לא דור השואה, אבל אני למדתי את השואה. \nאין הרצאה, ואין סמינר, ואין ספר שלא קראתי על השואה. \nוכאשר יצאתי ב-45' לפולין כדי לבקר במחנות השמדה, אני יצאתי עם הספר של היטלר, גדול, קראתי אותו כבר עד שהגעתי לתקופת הכישלונות של הצבא הנאצי, אבל זה לא עזר לי. \nמרגע שנחתתי מן המטוס, התחילו העיניים שלי לדמוע ולבכות, עד שעליתי על המטוס. \nהלכתי כגבר בגובה מטר 72 וחזרתי כעלה נידף ברוח. \nלא עוד. לא עוד. \nלא עוד. זה מה שאמרתי לעצמי כל הזמן." "1. כל יום מצטרף עוד איזה סיפור של שואה וגבורה, זה ממש מתאים. \nהרבה סיפורי גבורה, המון סיפורי שואה מחרידים." "1. ובעצם בשבוע השני, ככה, תוך כדי כל ה... שאנחנו ממשיכים עם כל הזיהויים, ישבתי עם עצמי איזה שעה, וכתבתי מסמך שהכותרת שלו הייתה, שער הנגב משואה לתקומה." "1. ואפשר גם ללכת ל-80 שנה אחורה, מסוף מלחמת העולם השנייה, מהשואה ועד היום." "1. כשנגמרה השואה והתחילו להתגלות כל הסיפורים של חסידי אומות העולם, אז אני חושב שבכל פעם שדיברו על זה, אז בקיטוב שנתנו לכל חסיד היה כתוב, כל המציל נפש בישראל כאילו הציל את העולם כולו." "1. כל החומר שתפסו עליהם, תפסו שם מלא, בתוך חדרי השיני של הילדים, בתוך בתי הספר, מלא חומר הסתה, בתוך חדרי הילדים, רובים מפלסטיק, והסתירו שם תחמושת בבתי הילדים, בחדרי הילדים, וספרי לימוד של הנאצים, ממש נאצים, מגיל אפס, כדי לשנות את ה..." "1. הוא רואה איך השם שלו טבוע בהיסטוריה, כמו היטלר. כאחד האנשים שפגע הכי קשות בעם היהודי. וזה מה שהוא רצה." "1. כמו שהימין הקיצוני עולה עכשיו באירופה ובדרום אמריקה, אנחנו חוזרים 80 שנה אחורה." "1. אני נכנסת ואת רואה את כולם יושבים ככה, כאילו הם חזרו מאיזה שואה." "1. לא, זה לא משהו שקרה, כאילו בשואה, אז, אה, לא יודעת, לא חושבת על זה." "1. ""אני תמיד נזהר במילה שואה, אבל, אהה, ליום אחד, ליום אחד אנחנו היינו בשואה."" \n2. ""וככל שעובר הזמן אני מבין את זה יותר.""" "1. אז מה ההבדל, 1,500 עמוגים? אמרנו שש מיליון. \nאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ועדיין האנטישמיות חוגגת, ועדיין אנשים משקרים לעצמם." "1. כן. ואנחנו הולכים ככה כזה כמה משפחות, וזה באמת הרגיש לי כמו איזה בריחה מגטו, ככה זה הרגיש לי. כאילו אנחנו חבורה כזה של, כאילו, היה לי תמונה כזה, נכון יש את התמונה בשואה של אנשים כזה שיוצאים מגטו בתוך גטו עם מזוודות ועם ילדים וזה, לרגע זה הרגיש לי ככה. ואני אומרת לאלמוג, אה, מראיינת: [משובש] לירון הכהן: כן, באותו רגע. אני אומרת לאלמוג: ״זה ממש הבריחה מסוביבור או משהו כזה״, ככה זה הרגיש." "1. וממש זה היה סיוט, אני גם בת לניצולי שואה, לאבא שלי ניצול שואה, אז אמרתי, אחרי 70 שנה גם מגיע הזמן שלי, כנראה וממש התחלתי להעלות זיכרונות, שלמרות שאבא שלי לא סיפר הרבה דברים, אבל כאילו הוא ברח, ואני אפילו לברוח מהבית לא יכולה, בכל המלחמות והמבצעים הקודמים, אז אני נשארתי בבית, הילדים כן התפנו, ופיניתי את הילדים בכל מיני גילאים, ואני תמיד נשארתי בבית." "1. זה בשביל ניצולי שואה, הקטע הזה, זה חוזר גם לסכין שליווה אותו מבלגיה. \n2. ואת זוכרת ששאלתי אותו, הוא הגיע מבלגיה, אחרי השואה, עם ציקלון קטן, בטח עם איזה זוג תחתונים וחצי איזה, ולרוס, לקסיקון בצרפתית, שאנחנו גדלנו עליו, כל פעם שהיו איזה שהן שאלות, היינו פונים ללרוס, למצוא תשובות. \n3. לא של השואה, לא של הקרב על דנבור. \n4. ו... אה... היה צריך להבין בין השואות מה... מה מעציב אותו, מה מרגש אותו, מה מסמך אותו. זה היה מאוד קשה. \n5. הם לא ניצולי שואה ביהודים כניצול שואה... נכון, כי היא לא הייתה שום... תשמעי, ב... \n6. ב... כאמור, בדנגור, הם היו, וגם בנירים בהמשך, הם היו הרכב של ניצולי שואה ופלמ״חניקים וצברים. \n7. והצברים די זלזלו בהם, בניצולי שואה." "1. זה היה לו שואה שנייה. \nלא בגלל מה שהוא עבר, אלא בגלל מה שחבריו עברו. \nו... \nוהאזור. \nהאזור כולו." "1. אני לא באמת יכולתי להבין שזה מה שהולך לקרות, שזה הולך להיות גטו שעולה שואה מול עיניים." "1. כשהקלטתי והעליתי את הסטורי, זה כבר היה אחרי הטירוף הזה שעברנו, זה היה לעבור גתר השמדה בלייב." "1. זה כמו... זה ממש, זה ניצולות... זה להרגיש ניצולת שואה, ממש ככה, בעוצמות הכי מטורפות." "1. ""פשוט רצים על נפשם, כאילו זה סרט כמו של השואה, שאתה רואה.""" "1. זה דברים שאתה רק שומע עליהם, וזה מהשואה, כאילו, מה לך ולזה? כאילו, איך זה מגיע לסיטואציה שזה פוגש אותך?" "1. כי לפני שלוש שעות חגגת את החיים ועשית דבר שהוא כל כך נורמטיבי, ואז אתה מגיע למ--, למצב שאתה, אתה לא בשואה, אבל אתה עושה סיטואציה שהיא לא ניתנת לעיכול." "1. באמת התחושה הכי הכי חזקה של אותו יום הייתה של החוסר אונים. שאנחנו, במקום להיות אקטיביים בכל הסיטואציה, אנחנו צריכים לשבת באמת, קבועו, זה קצת באמת יזכיר לי את השואה, כמו כבשים לטבח, ולשבת ולחכות, לא יודעים מה יקרה." "1. שוב, זה מאוד הזכיר לי את השואה, שמרכזים אותנו במחנות ריכוז, אבל זה כנראה היה לטובתנו." "1. אני רוצה להגיד שכל ה-7 באוקטובר, בכל מקום שהוא קרא, אסור שהוא יישכח. בדיוק כמו סיפור השואה, שחשוב לדבר אותו וחשוב לספר אותו. אסור שהוא יישכח." "1. אני יכולה להגיד שעד היום עוד לא עלתה לי המילה הנכונה בשביל להגדיר מה עברנו קטסטרופה לא עומדת בזה, שואה לא עומדת בזה, שום דבר, הכל פשוט הזוי" "1. ואז אמרתי לעצמי, כאילו, איזה אמירות של שואה, כאילו, באיזה עולם אנחנו חיים?" "1. היה עוד אחד שמה שגם הסתובב, יצא, נכנס, יצא, נכנס, אבל הוא הלך בצורה מאוד ישרה, מאוד גבוה, מאוד סמכותי כזה, אז קראנו לו קאפו. \nיצאה קאפו." "1. הם גם רצו שזה ייגמר ושנוכל לצאת, והיו אומרים לנו, שואה יהיה שואה יהיה יום-יומיים. זו הייתה האמירה שכל הזמן הם היו אומרים לנו." "1. כשהחיילים עושים לנו פרוזדור ואנחנו תוך כדי הליכה עם הפקלח, כמו בתמונות שאנחנו מכירים מהשואה, אנחנו הולכים כמו, לא יודעת איך לקרוא לזה, כמו כבשים, לא יודעת." "1. אם אני מראה לך סרטונים, זה כאילו שואה מודרנית כזה." "1. תשמעי, אני, אולי עוד סיפור קטן, אני ממשפחה של ניצולי שואה, וברור שכדי... המקום היחיד לעם היהודי זה בישראל." "1. ""ועם ישראל מבין איזו שואה הביא עלינו אדון ביבי נתניהו, שהכול זה רק טובתו האישית.""" "1. אני אשכרה בצעדת המוות. \nאו שיירו בנו, או שאנחנו נמות מצמא, \nאו שאולי חלק יגיעו, אתה לא יודע מה יהיה." "1. בירושלים, ביד ושם, מחוז מנחי. המדינה עבדה שהמקום שאליו פונו היה אחראי על הקליטה, גם ברמה הפסיכולוגית, גם ברמה החינוכית. אז פתאום נהיו פה המון שחקנים על המגרש. מחוז מנחי הקים בית ספר זמני למפונים ביד ושם. ממש בית ספר. עם מורים ומערכת וכולי." "1. יש לנו גם את חן מענית מהארץ, וגם את פטריק, ברחתי על שם משפחה שלו מניו יורק טיימס, שהם הגיעו לנחל עוז למשמר העמק, הם הגיעו בתיווך שלי, ואני אמרתי להם, אנשים פה עברו משהו שאתם מכירים את הסיפורים על השואה, אז פחות או יותר." """
- Assistant
I see a few different patterns of noise in your snippet that you’ll probably want to normalize or remove, beyond just the invisible Unicode control chars:
- Invisible/control characters
As we discussed: \u200b–\u200f, \u202a–\u202e, \u2066–\u2069, \ufeff.
They don’t show up visually but can break parsing.
- Escaped sequences
\n → literal backslash+n in your text (probably from JSON or CSV export). ✅ Replace with actual newlines, or strip them if you don’t want line breaks.
' → escaped apostrophe. ✅ Convert to '.
" → escaped quotes. ✅ Convert to ".
- Numbered markers
Many lines start with "1. ..., "2. ... etc. ✅ If these are automatic indices from segmentation, you might want to strip them out when analyzing the raw testimony text. Regex for beginning of line: regexCopy code^\d+.\s*
- Speaker / annotation markers
Things like מראיינת: [משובש] לירון הכהן:
Or editorial [משובש], [inaudible], etc. ✅ Decide whether you want to keep annotations — otherwise, strip bracketed expressions with: regexCopy code[.*?]
- Odd repetitions of quotes
Example: bashCopy code"1. ""אני תמיד נזהר במילה שואה...
Here you have double-escaped double quotes. ✅ Normalize repeated "" → ".
- Long character stretches
e.g. אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
These are expressive elongations. Depending on your task:
If linguistic fidelity matters, keep them.
If you just want semantic content, you can squash repeated chars with: regexCopy code(.)\1{2,} → \1\1
(reduces 20 ו to 2).
- Punctuation / spacing oddities
Things like --,, ..., doubled spaces. ✅ You can normalize punctuation (… instead of ...) and collapse multiple spaces.
👉 So, beyond your current zero-width char regex, the big cleanup steps are:
Replace escaped sequences (\n, ", ')
Remove or normalize numbering at line start
Decide how to handle annotations ([משובש])
Normalize repeated quotes/characters
Do you want me to put this all together into a single Python cleaning function that handles these patterns step by step?
- User
Like this?
# remove strip bracketed expressions df['output'] = df['output'].apply(lambda s: re.sub(r'\[.*?\\]', '', s)) # replace "\\n" with "" df['output'] = df['output'].apply(lambda s: s.replace("\\n", " ") - Assistant
You’re on the right track 👍 but there are a couple of small issues in your snippet:
Bracketed expressions regex
You wrote r'[.*?\]' → the \] part literally matches a backslash + ].
What you want is just a literal closing bracket: ].
Correct regex:
pythonCopy codere.sub(r'[.*?]', '', s)
That will strip [משובש], [inaudible], etc.
Escaped \n cleanup
If your text has double-escaped newlines (literally two characters \ + n), then s.replace("\n", " ") is correct.
If instead you already have real newlines, you’d need .replace("\n", " ").
Sometimes in CSV/JSON exports you’ll see both kinds.
Optional: chain them more cleanly Instead of multiple .apply(lambda...), you can define one cleaning function: pythonCopy codeimport re
def clean_text(s): if not isinstance(s, str): return s # remove bracketed expressions s = re.sub(r'[.?]', '', s) # replace escaped newlines s = s.replace("\n", " ") # strip leading numbering (e.g., "1. ") s = re.sub(r'^\d+.\s', '', s) return s.strip()
df['output'] = df['output'].apply(clean_text)
⚡ Question: do you want me to also include in this function the zero-width / bidi control char removal we discussed earlier, so it’s one unified cleaner?
- User
It didn't work here:
"1. אגב, אגב, אני, אני לא דור השואה, אבל אני למדתי את השואה. \nאין הרצאה, ואין סמינר, ואין ספר שלא קראתי על השואה. \nוכאשר יצאתי ב-45' לפולין כדי לבקר במחנות השמדה, אני יצאתי עם הספר של היטלר, גדול, קראתי אותו כבר עד שהגעתי לתקופת הכישלונות של הצבא הנאצי, אבל זה לא עזר לי. \nמרגע שנחתתי מן המטוס, התחילו העיניים שלי לדמוע ולבכות, עד שעליתי על המטוס. \nהלכתי כגבר בגובה מטר 72 וחזרתי כעלה נידף ברוח. \nלא עוד. לא עוד. \nלא עוד. זה מה שאמרתי לעצמי כל הזמן."
- Assistant
Got it — thanks for the concrete example. The problem is that your string literally contains two characters: a backslash () followed by n. That means your regex \n is correct, but when written in Python it needs to be escaped properly. Let’s break it down: pythonCopy codetext = "foo \n bar" print(text)
-> foo \n bar
That’s not a newline, that’s backslash + n. So to remove it you need either: pythonCopy codetext.replace("\n", " ")
or, using regex: pythonCopy codere.sub(r'\n', ' ', text)
In your cleaning pipeline, try this: pythonCopy codeimport re
def clean_text(s): if not isinstance(s, str): return s # remove bracketed expressions s = re.sub(r'[.?]', '', s) # replace literal "\n" with space s = re.sub(r'\n', ' ', s) # replace escaped quotes like ' s = s.replace("\'", "'").replace('\"', '"') # strip leading numbering (e.g., "1. ") s = re.sub(r'^\d+.\s', '', s) # remove zero-width & bidi control chars s = re.sub(r'[\u200b-\u200f\u202a-\u202e\u2066-\u2069\uFEFF]', '', s) return s.strip()
⚡ If you run this on your example, you should get: vbnetCopy codeאגב, אגב, אני, אני לא דור השואה, אבל אני למדתי את השואה. אין הרצאה, ואין סמינר, ואין ספר שלא קראתי על השואה. וכאשר יצאתי ב-45' לפולין כדי לבקר במחנות השמדה, אני יצאתי עם הספר של היטלר, גדול, קראתי אותו כבר עד שהגעתי לתקופת הכישלונות של הצבא הנאצי, אבל זה לא עזר לי. מרגע שנחתתי מן המטוס, התחילו העיניים שלי לדמוע ולבכות, עד שעליתי על המטוס. הלכתי כגבר בגובה מטר 72 וחזרתי כעלה נידף ברוח. לא עוד. לא עוד. לא עוד. זה מה שאמרתי לעצמי כל הזמן.
Do you also want me to add a step that collapses long character stretches (e.g. אווווווו → או) or do you prefer to keep those expressive spellings?
- User
Will this remove newlines? I dont want to do that!
replace literal "\n" with space
s = re.sub(r'\\n', ' ', s) - Assistant
Good catch 👌 That line will only touch literal backslash+n (\ + n), not real newlines. Example: pythonCopy codes = "hello\nworld" # literally backslash + n print(s) # hello\nworld print(s.replace("\n", " ")) # hello world
vs. pythonCopy codes = "hello\nworld" # real newline print(s) # hello # world print(s.replace("\n", " ")) # stays the same (because there's no backslash+n)
So you’re safe ✅ — real newlines (\n) will remain untouched. Do you want me to show you a version of the cleaner that keeps real newlines intact while still fixing the escaped \n cases?
- User
Its not good.
I dont want to remove newlines. BEtween 1. "...." and 2. "....." There should be a newline. DO NOT touhc it.
""" "1. אבל אני רוצה לשאול שוב. קודם אמרת, שהרבה ישראלים משווים את 7 באוקטובר לשואה. אומרים, זה כמו שואה, מה את אומרת על זה? כן. להשוות את 7 באוקטובר לשואה זה ביזיון וזה לוף. זה אסור וזה לא פייר, כי זה לא דומה בשום פנים ואופן. \n\n2. ואנחנו, אנשי השואה, הדור שלי, שבאנו הנה בגילאים 17-18, בלי הורים, בלי משפחה, בלי כסף, לא ידענו את השפה, עם שק של זיכרונות נוראיים שגנבו לנו את הכול. שמנו הכול בצד, קברנו את הכול ואמרנו, מעכשיו הלאה, זה חיים אחרים, ופה אנחנו נבנה לילדים שלנו עתיד.\n\n3. ועוד דבר אחד, ששואה, נכון, כל המדינאים וכולם באים ומתייחסים, נותנים פרחים ומכבדים את השואה. עם זה גמרנו, את השואה קברנו." """
- Assistant
Right — thanks for the clear example. The fix is:
Do not touch real newlines (\n) at all.
Convert the literal "\" + "n" sequences that stand for paragraph breaks into real newlines only when they represent paragraph separators (usually \n\n), and handle single \n differently (space or keep, depending on your preference).
Keep the rest of your cleaning steps (bracketed tags, zero-width chars, escaped quotes, leading numbering, etc.).
Below is a robust single cleaning function that implements this behavior. Read the comments — the function:
converts two-or-more literal \n sequences (\n\n+) into two real newlines (preserving paragraph breaks between numbered items),
converts any remaining single literal \n (\n) to a single space (so you don't accidentally join sentences),
leaves real newlines untouched,
removes bracketed annotations, unescapes ' and ",
optionally removes zero-width and bidi control characters,
strips leading numbering like 1. from the start of the string (you can remove that line if you want to keep numbering),
returns the cleaned string.
pythonCopy codeimport re
def clean_text_preserve_paragraphs(s, remove_bidi=True, remove_bracketed=True, strip_leading_numbering=True): """ Clean text while preserving real newlines. - Convert '\n\n+' -> '\n\n' (paragraph break) - Convert remaining '\n' -> ' ' (join intra-sentence escaped newlines) - Keep real newlines '\n' intact - Optionally remove bidi/zero-width chars and bracketed annotations - Optionally strip leading numbering like '1. ' at the start """ if not isinstance(s, str): return s
# 0. Normalize escaped backslashes: ensure backslash escapes are literal in the string. # (Only needed if you're reading from weird sources; safe to keep.) # Not altering real newlines. # ----- DO NOT replace actual '\n' here ----- # 1. Convert *two or more* literal backslash+n sequences (\\n\\n+) into two real newlines. # This preserves paragraph breaks (e.g., between "1. ..." and "2. ..."). s = re.sub(r'(?:\\n){2,}', '\n\n', s) # 2. Convert any remaining single literal backslash+n (e.g. within sentences) into a space. # This will not touch real newlines. s = re.sub(r'(?<!\\)\\n', ' ', s) # here (?<!\\) ensures we match single occurrences; safe but optional # 3. Unescape common escaped quotes/apostrophes (literal backslash + ' or "). s = s.replace("\\'", "'").replace('\\"', '"') # 4. Optionally remove bracketed annotations like [משובש], [inaudible], etc. if remove_bracketed: s = re.sub(r'\[.*?\]', '', s) # 5. Optionally remove zero-width and bidi control characters (invisible nuisances) if remove_bidi: # covers U+200B..U+200F, U+202A..U+202E, U+2066..U+2069, U+FEFF s = re.sub(r'[\u200b-\u200f\u202a-\u202e\u2066-\u2069\uFEFF]', '', s) # 6. Strip leading numbering if desired (only at beginning of the whole string). if strip_leading_numbering: s = re.sub(r'^\s*\d+\.\s*', '', s) # 7. Normalize whitespace but preserve real paragraph breaks: # - For each paragraph (split on two or more real newlines), collapse internal multiple spaces to one, # then rejoin with two newlines (preserves paragraph separation). paragraphs = re.split(r'\n{2,}', s) # split on 2+ real newlines paragraphs = [re.sub(r'[ \t]+', ' ', p).strip() for p in paragraphs] s = '\n\n'.join(p for p in paragraphs if p != '') return sWhy this should fix your example Your sample has \n\n between numbered items. The function converts those into real paragraph separators (\n\n) and does not touch any real newlines already present. Any single \n that appears inside a quoted sentence becomes a space rather than deleting a real newline. Example (mental result) Input: swiftCopy code"... זה אסור ... \n\n2. ואנחנו, אנשי השואה ... \n\n3. ועוד דבר אחד ..."
Output: markdownCopy code... זה אסור ...
-
ואנחנו, אנשי השואה ...
-
ועוד דבר אחד ...
(where the \n\n are real newlines you can split on — exactly what you wanted between 1. and 2.).
If you want, I can:
remove the strip_leading_numbering step (if you want to keep the 1., 2. markers), or
change the single-\n behavior to leave it unchanged instead of converting to a space, or
add collapsing of long repeated letters (אוווו → או) as an optional parameter.
Which of those (if any) would you like me to adjust?
-
Other models, same or similar prompt
Responses were produced in different, uncontrolled contexts (system prompts, settings, prior turns). This is not a benchmark.